לפני 6 שנים היה לי מרווח רציני בציור
הסתכלתי מסביב וראיתי את לאונרדות רמברנטת פרנג'ליקו ומסטרים אחרים
והרגשתי שאין לי מה לאמר.
אפילו הרעיונות והציורים שכבר ציירתי אבדו כל ערך
הפסקתי לצייר והרגשתי בלבול, הססנות, טרדה, קנאה, עצבות ואכזבה
הצרכים שלי בהעמקה, יצירתיות, תרומה, וביטוי עצמי היו רחוק בעבר השני של הנהר
היה לי בבית את ספר האמנות המהודר עם כל ציוריןו של לאונרדו דה וינצ'י
ומצאתי עצמי מתבוננת בקנאות בציוריו ושואלת איך הוא יכול לעזור לי
ימים עברו ויום אחד הגיעה התשובה
היה זה הציור "יוחנן המטביל" שעלה על מסך תודעתי
".הסתכלי למעלה, הכל ממעל, המשיכי לצייר את ציוריך, רק את יכולה לצייר כמוך"
ברגע שכבר עפת, תלך על האדמה כשעיניך מופנות למעלה
"איפה שהיית לשם תשאף לחזור
לאונרדו דה וינצ'י
באהבה
אניצ'ה
