.לפני חודש ימים הצפתי את ביתי בדמעותי טיפות של כאב, תסכול, אכזבה ויאוש נפלו חרש על שמלת משי.
לא מצאתי טעם בכלום. חברים, אמנות, ילדים, לימודים - אבדו את משמעותם לגמרי. לא מצאתי שום סיבה להמשיך. חברי הטוב והאהוב התבונן בנוכחות בסטודנטית שנה שבע בפקולטה לחקר החיים המחפשת שוב את המשמעות האמיתית לקיומה.
לאחר 6 ימים הגיעה הבנה. שום דבר אינו יותר חשוב לי יותר מאשר קשר תמידי עם המרכזים הגבוהים שבי. עם ליבי זה הדבר היחידי שבאמת משמח אותי
"כל האהבות צריכות, באופן פשוט, להיות אבני דרך לאהבת האל אפלטון
